התודעה אל דפוס התנועה שלנו יכולה לשנות את איכות התנועה
ואת הבריאות הגופנית והרגשית.
תנועה ארוכה ורחבה שמתחילה מהמרכז ונפתחת החוצה,
היא תנועה שמחזקת את הגוף ומחזירה אותנו אל עצמנו.
אל הנשימה, אל הליבה, אל הקרקע, ולמקום נוכח, ברור ויציב.
ולרצפת האגן תפקיד משמעותי בתהליך הזה.
איך תנועה ארוכה ורחבה משפיעה על חיזוק רצפת האגן – אנטומית ופונקציונלית:
תנועה ארוכה ורחבה יוצרת אורך ואלסטיות בשרירי הליבה ורצפת האגן
רצפת האגן היא חלק מהמערכת היציבתית העמוקה – יחד עם שרירי הבטן הרוחביים, שריר ה־Multifidus בעמוד השדרה, והסרעפת.
כדי ששריר יהיה חזק – הוא צריך לעבוד בטווח אופטימלי, שבו יש גם אורך וגם יכולת התקצרות יעילה.
כשאנחנו מבצעות תנועה ארוכה – למשל הארכת עמוד השדרה, הרחקת כתפיים מאוזניים, הושטת רגליים או ידיים – אנחנו מאפשרות התארכות מבוקרת של השרירים המייצבים.
וזה בדיוק מה שצריך כדי להפעיל את רצפת האגן בעדינות, מתוך תגובה גופנית מלאה, לא מכיווץ חזק מדי.
תוצאה: שרירי רצפת האגן פועלים מתוך הקשר מערכת הליבה, ולא כמבודדים – דבר שמוביל לחיזוק יעיל ובריא לאורך זמן.
התנועה הרחבה פותחת את כלוב הצלעות – ומשפרת את עבודת הסרעפת והקשר שלה לרצפת האגן
הסרעפת היא שריר הנשימה הראשי – והיא פועלת בסינרגיה עדינה עם רצפת האגן.
בכל שאיפה, הסרעפת יורדת, והלחץ התוך-בטני עולה קלות – מה שיוצר שחרור טבעי של רצפת האגן.
בכל נשיפה, הסרעפת עולה, ובמקביל רצפת האגן נאספת באופן טבעי.
כשאנחנו נעות בתנועה רחבה – שמערבת פתיחה של בית החזה, סיבובי כתפיים, הרחקת זרועות – אנחנו משפרות את תנועתיות כלוב הצלעות.
מה שמאפשר לנשימה להעמיק, והקשר בין הסרעפת לרצפת האגן מתממש במלואו.
תוצאה: חיזוק דינמי של רצפת האגן מתרחש כחלק מתיאום נשימתי–תנועתי, ולא מתוך תנועת נשימה קצרה ושטוחה.
תנועה רחבה מגייסת את מערכת השריר-שלד כחטיבה אחת – ומביאה לאינטגרציה עצבית-תחושתית
רצפת האגן מקבלת מידע עצבי דרך מערכת שלמה של קלט תחושתי – כולל מהירכיים, מהגב התחתון, ומהשרירים הסובבים את האגן.
כאשר תנועה היא מצומצמת או מבודדת – הגירוי התחושתי-עיצבי (Proprioception) ברצפת האגן נשאר דל.
לעומת זאת, תנועה רחבה – במיוחד כשהיא כוללת תנועות של גפיים, שינויים במנח האגן והגו – מפעילה יותר מערכות עצביות
כך, המוח “מרגיש” את רצפת האגן טוב יותר, מגייס אותה בצורה מדויקת יותר, ומייצר חיזוק עמוק בלי מאמץ יתר.
תוצאה: שיפור בקואורדינציה, בויסות העצבי, וביכולת של רצפת האגן להתגייס בזמן הנכון – תוך כדי תנועה.
תנועה מתוך אורך יוצרת לחץ תוך-בטני תקין – שהוא מפתח לתפקוד בריא של רצפת האגן
חיזוק לא נכון (כמו כיווצים מוגזמים, תרגול תוך עצירת נשימה, או תנועה מתוך כיווץ יתר) עלול להעלות את הלחץ התוך-בטני באופן שמעמיס על רצפת האגן.
אבל תנועה שמתבצעת מתוך אורך, זרימה ונשימה – יוצרת ויסות לחץ נכון בתוך חלל הבטן והאגן.
תנועה ארוכה (כמו הארכת עמוד השדרה תוך נשיפה) מגייסת בעדינות את שרירי הבטן העמוקים (transversus abdominis) ואת רצפת האגן.
זהו חיזוק שמבוסס על תיאום, לא על מאמץ.
תוצאה: תמיכה פנימית אפקטיבית מבלי עומס, תוך שיפור היכולת של רצפת האגן לפעול ביציבה, תנועה ומאמץ.
בתוך תנועה ארוכה ורחבה – יש גם מקום לעידון
זה אולי הפרדוקס היפה ביותר:
כשהתנועה גדולה – יש מקום לחיזוק פנימי עמוק.
כשהגוף מתארך ומתרחב – יש תחושת רווח, שבתוכה אפשר גם להרגיש את האזורים העמוקים ביותר: את הבטן הפנימית, את הגב התחתון, את רצפת האגן.
דווקא בתנועה רחבה, רצפת האגן יכולה לעלות ולהתארגן.
דווקא כשאנחנו תופסות יותר מקום במרחב, אנחנו מרגישות יותר את הליבה.
תנועה ארוכה ורחבה:
-
משפרת את אורך השרירים והאיזון במערכת הליבה
-
מעודדת תפקוד נשימתי-תנועתי מדויק
-
יוצרת אינטגרציה עצבית לתגובה טבעית של רצפת האגן
-
מווסתת לחץ תוך-בטני ומאפשרת חיזוק עדין ועמוק
וכשהתנועה הזו נעשית בתשומת לב ובנוכחות – מתווסף גם הממד הנפשי-רגשי:
הקשר לגוף, הביטחון, ההחזקה, ותפיסת המקום בעולם.
חיזוק רצפת האגן כתהליך של חזרת נוכחות – בגוף, ברגש, ובעולם
רצפת האגן כמוקד הזהות הגופנית וההגשמה בעולם
רצפת האגן היא לא סתם קבוצה של שרירים – היא המקום שבו אנחנו נושאות את עצמנו בעולם.
היא תומכת באיברים הפנימיים, משתתפת ביציבה, ביציבות, ובתנועה – אבל גם מבטאת משהו עמוק יותר:
המקום שבו אנחנו מחזיקות את עצמנו
המקום שמייצג ביטחון קיומי, גבולות, זהות
המקום שמחבר בין הפנימי (רגש, תחושות, יצירתיות) לחיצוני (עמידה, ביטוי, פעולה)
כשאנחנו חוות חולשה ברצפת האגן – זה משפיע לא רק על הגוף שלנו, אלא גם על ההרגשה:
אנחנו עלולות להרגיש חסרות בסיס, לא מוחזקות או מוחזקות מידי , חסרות שליטה וחלשות ואולי גם חוסר איזון בנוכחות הגופנית והרגשית.
נוכחות גופנית יוצרת קרקע לנוכחות רגשית
כשאנחנו נושמות, נעות, מחזקות את הגוף, את רצפת האגן ואת הליבה אנחנו לא רק ‘מתאמנות’ אנחנו מחזירות לעצמנו את הנוכחות הגופנית והרגשית.
רצפת האגן מחוברת דרך הפאשיה, העצבים והנשימה – ללב, לבטן, לגרון.
וזה מדהים:
ככל שהנוכחות בגוף מתרחבת, כך מתרחבת גם היכולת להרגיש
ככל שהאישה נוכחת בגופה, כך היא יכולה לתפוס מקום בעולם – לא רק פיזית, אלא גם רגשית ויצירתית
תנועה ארוכה, רצפת האגן ונוכחות:
חיזוק עמוק באמת מתחיל מהיכולת “לתפוס מקום”
רצפת האגן זוכה בדרך כלל ליחס של שריר שצריך “לחזק”.
אבל היא הרבה יותר מזה.
היא מבנה עמוק, נושם, מגיב – שמעיד לא רק על מצב השרירים שלנו, אלא גם על המערכת העצבית, היציבה, הנשימה, ועל הדרך שבה אנחנו נוכחות בעולם.
במילים אחרות:
כדי לחזק את רצפת האגן באמת – לא מספיק לכווץ.
צריך להרחיב.
תנועה ארוכה מחזירה אותנו לגוף, והגוף – מחזיר אותנו לעצמנו
יש הבדל עצום בין:
-
“אני עושה תרגיל כדי לחזק רצפת אגן”
לבין -
“אני בתשומת לב אל הגוף שלי, אני נושמת, אני מאפשרת לעצמי להיות כאן, ואני נותנת לרצפת האגן להתארגן מבפנים”
הראשון הוא חיצוני. טכני. השני – טרנספורמטיבי (מחולל שינוי)
כשהתנועה ארוכה ורחבה – הגוף מתארגן מחדש.
המרחב הפיזי שנפתח, יוצר מרחב פנימי – נשימתי, רגשי, תודעתי.
הגוף כבר לא סגור ומכווץ – אלא פתוח, יציב, מחובר לקרקע
הנשימה עמוקה, והתחושות – מורגשות
יש מקום לשקט. לרגש. לעצירה.
וזה בדיוק הרגע שבו מתחילה נוכחות.
נוכחות גופנית היא הבסיס לנוכחות רגשית
כשאנחנו חוות את טווח התנועה המלא של הגוף במרחב, את הקשר לקרקע, את הליבה, את האגן –
אנחנו נוכחות. לא רק בתנועה – אלא גם בתחושה של:
“אני כאן”
רצפת האגן מגיבה לנוכחות הזו. היא מחזיקה אותנו לא רק מבחינה גופנית, אלא גם רגשית.
כשהיא מוחזקת היטב – אנחנו לא רק עומדות יציב, אלא גם תופסות את מקומנו בעולם.
מתחזקות בעוצמה לדבר, לנוע, ליצור
פחות צורך לשלוט – יותר יכולת להרגיש
פחות כיווץ – יותר יציבות פנימית
תנועה ארוכה ורחבה היא דרך לחיזוק עמוק של רצפת האגן – אבל גם הרבה מעבר לזה.
היא מייצרת קשר מחודש לגוף, מרחב לנשימה, תיאום בין מערכות, ויסות רגשי –
ומביאה אותנו לנוכחות מלאה: בגוף, ברגש, ובחיים.
רצפת האגן מתחזקת –
לא רק כשאנחנו אוספות ומשחררות אותה,
אלא גם כשאנחנו מרחיבות את עצמנו.
לאימון ממוקד בשרירי הליבה ורצפת האגן ומחזק נוכחות גופנית ורגשית, תצטרפי כאן בקישור
